החלטת ביה"ד הרבני בעניין גירושי העותר, חיוב בכתובה וקביעה כי אישתו מסורבת גט תשאר על כנה

השופטת ע' ארבל:

           העתירה שלפנינו מופנית כנגד מספר החלטות שניתנו על-ידי המשיב 3, בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין הרבני או בית הדין), וכן כנגד החלטת המשיב 2, בית הדין הרבני הגדול, שלא להתערב בהחלטות בית הדין הרבני. עניינן של ההחלטות כולן בגירושי העותר והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) ובחיובו של העותר בכתובת המשיבה בשל הקביעה כי היא מסורבת גט.

1.        ההשתלשלות העובדתית העומדת ביסוד העתירה היא כדלקמן: העותר והמשיבה נישאו בשנת 1986 ולהם 5 ילדים, שלושה מהם קטינים. בשנת 2002 הגישה המשיבה תביעת גירושין ומזונות בבית הדין הרבני, ואילו העותר מצידו הגיש תביעה לשלום בית. בית הדין הרבני קיבל את גרסתה של המשיבה ובחודש מרץ 2004 הורה על גירושיהם של בני הזוג. נוכח סירובו של העותר ליתן למשיבה גט ולמלא אחר פסק דינו של בית הדין הרבני, הוכרז העותר על-ידי בית הדין בחודש ספטמבר 2004 כסרבן גט ואף הוטלו עליו סנקציות שונות לצורך כפיית מתן הגט, לרבות עיכוב יציאה קבוע מהארץ ותשלום מזונות למשיבה. חרף זאת, עמד העותר בסירובו ליתן למשיבה גט. בחודש אוקטובר 2006 קבע בית הדין הרבני כי יש לכפות על העותר ליתן למשיבה את כתובתה. ערעור שהגיש העותר על פסק הדין נדחה על-ידי בית הדין הרבני הגדול. בהמשך לכך קבע בית הדין הרבני בחודש יולי 2007 כי העותר חייב בכתובת המשיבה בסך של 12,000 ש"ח.

2.        טענותיו המרכזיות של העותר בעתירה שלפנינו הן, בתמצית, כי תיק הגירושין נוהל על-ידי בית הדין הרבני באופן חד-צדדי, תוך סטייה מעיקרי הצדק ותוך חשש ממשי למשוא פנים. לדבריו, כבר בראשית הדיונים בפני בית הדין העלה טענת פסלות כנגד אב בית הדין, הרב אברהם אטלס, וזאת לאור היכרותו של הרב עם המשפחה וקשרי החברות הקיימים לטענתו בין בתו של הרב למשיבה. אף על פי כן, נפלה טענתו זו על אוזניים ערלות והרב סירב לפסול את עצמו. לדברי העותר, הקרבה בין המשיבה לבתו של הרב יצרה לכל הפחות חשש ממשי למשוא פנים, כך שהן על-פי סעיף 19א לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 והן על-פי הדין העברי, הרב לא יכול היה לשבת בדין. מכאן, טוען העותר כי פסק הדין בעניין הגירושין ניתן על-ידי בית הדין הרבני בחוסר סמכות ועל כן הוא בטל מעיקרו. עוד טוען העותר כי ההתעלמות מטענת הפסלות מהווה  פגיעה בעקרונות הצדק, שכן נשללה ממנו הזכות היסודית למשפט צדק הנערך ללא חשש למשוא פנים ותוך מתן אפשרות להעלות את טיעוניו בפני בית הדין. התנהלות זו אף נגועה לדבריו בחוסר סבירות קיצונית וביסודה עמדו לטעמו מניעים ושיקולים זרים. עוד לעניין האופן החד-צדדי שבו נוהל התיק, מוסיף העותר וטוען כי בתוך זמן קצר הופעלו כלפיו סנקציות חמורות, אשר לא מופעלות בתיקי גירושין אחרים המתנהלים במשך שנים, וכי קביעות בית הדין שלפיהן תביעתו לשלום בית לא היתה כנה ושהוא נהג באלימות כלפי העותרת, נקבעו מבלי שהדברים נבדקו לאשורם על-ידי בית הדין. אשר לערעור שהוגש על חיובו בכתובת המשיבה לבית הדין הרבני הגדול, טוען העותר כי זה נדחה שלא כדין, הן מאחר שבניגוד לקביעת ערכאת הערעור המועד להגשת ערעור כלל לא חלף, והן מאחר שממילא יסודו של פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הרבני בטעות ועל כן ניתן לבטלו בכל מועד.

3.        לטענת המשיבה, העתירה נטולת כל בסיס משפטי ועובדתי וכל מטרתה לדחות את הקץ ולהתכחש לחובת העותר ליתן לה גט, כשלמעשה מהווה היא חוליה נוספת בשרשרת ההתעללויות של העותר בה ובניסיונותיו לשלול ממנה את חירותה. לדבריה, במהלך שנות נישואיהם סבלה מאלימות פיזית ומינית מצד העותר; לאורך הליכי הגירושין עברה מסכת ייסורים נוכח סירובו של העותר ליתן לה גט, ומזה למעלה מארבע שנים העותר עומד בסירובו העיקש לתת לה גט, בין היתר באמצעות הגשת העתירה דנן. לגופו של עניין, דוחה המשיבה את טענות העותר כי ההליכים בפני בתי הדין הרבניים נוהלו תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובאופן מוטה לרעת העותר, ובין היתר טוענת כי אין בדחיית טענתו בעניין פסלות אב בית הדין כדי להוביל למסקנה כי ההליך שהתנהל היה פגום. לדבריה, לא היה כל בסיס עובדתי לטענת הפסלות שהועלתה על-ידו וכלל לא הוכח כי ההיכרות הנטענת בינה לבין בתו של אב בית הדין - אשר ממילא אינה עולה לכדי יחסי קרבה של ממש - היא כזו המובילה לחשש ממשי למשוא פנים אצל הדיין עצמו או כי היתה בעלת השפעה או נגיעה לעניין שנדון בפני בית הדין. ראייה לכך מצויה לטענת המשיבה בעובדה כי בית הדין הרבני הגדול, בשבתו כערכאת ערעור על בית הדין הרבני, אישר את פסק הדין ואימץ את מסקנותיו בהקשר זה. בסיכומו של דבר טוענת המשיבה כי בתי הדין הרבניים הפעילו את סמכויותיהם בזהירות ובסבירות ובמטרה להביא קץ לייסוריה ולסבלה, כי לא נפל כל פגם בהחלטותיהם, וכי בוודאי שלא נפל בהן פגם חמור של חריגה מסמכות או של פגיעה בכללי הצדק הטבעי, שרק בגינו עשויה לקום הצדקה להתערבותו של בית משפט זה.

4.        דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבותנו. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים וכי התערבות בהכרעותיהם של אלו תיעשה במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, 6.4.2006) וההפניות שם. ראו גם: בג"ץ 2578/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 8.5.2006)). עיינו בעתירה, בהחלטות השונות של בתי הדין הרבניים שצורפו אליה ובתגובת המשיבה, ובסיכומו של דבר לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נופל לאחת מן העילות האמורות להתערבותנו.

           אין מחלוקת כי בית הדין הרבני הורה על גירושיהם של בני הזוג כבר בשנת 2004, וכי - נוכח סירובו של העותר ליתן למשיבה גט - העותר הוכרז כסרבן גט עוד במהלך אותה שנה. בעתירה הנוכחית מלין העותר על החלטות שונות שניתנו בעניינם של בני הזוג, תוך שהוא טוען כי יש להורות, בין היתר, על ביטול פסק דינו של בית הדין הרבני מיום 1.3.04 אשר במסגרתו הורה בית הדין על הגירושין, וכן על ביטול החלטת בית הדין הרבני מיום 4.8.05. דא עקא, החלטות אלו לא צורפו לעתירה, וכך גם החלטות ערכאת הערעור ביחס אליהן- ככל שהעותר אכן ערער עליהן. ממילא, אין בעתירה הסבר מדוע פניית העותר לבית משפט זה ביחס להחלטות אלו באה אך כעת - לאחר שחלף זמן כה ארוך מאז ניתנו. אף החלטות מותב בית הדין שביחס אליו נטענה טענת הפסלות לא צורפו לעתירה, ומכל מקום לא מצאנו כי יש בעניין כדי להצדיק את התערבותנו, וזאת הן לאור אמות המידה המחמירות שנקבעו בעניין והן לגופם של דברים. בהחלטתו מיום 25.10.06 ציין בית הדין הרבני (הרב י' שחור, הרב מ' נהרי והרב י' מרוה) כי לאחר שעיין בחומר הרב שהצטבר בתיקים החל משנת 2000 מצא כי:

"הבעל עומד בסירובו למתן גט מזה מספר שנים ללא עילה מוצדקת והגיונית, ואף מטיח בביה"ד האשמות חמורות הגובלות בבזיון ביה"ד.

הבעל מסרב פעם אחר פעם לכבד החלטות ביה"ד למרות ההתראות והסנקציות שהוטלו עליו, הכוללות את רוב המרכיבים האפשריים במסגרת ההלכה ותקנות הדיון" (החלטת בית הדין הרבני מיום 25.10.06, נספח ג' לעתירה).

           לאור זאת, החליט בית הדין להחיל על העותר את ההלכה בדבר חיוב הבעל בכתובת האישה, תוך שלצד זאת הציע לעותר לשקול בשנית את עמדתו - למרות הכאב שהוא חש - ולהתעלות מעל כל שיקול אחר על מנת לסיים את ההליך בצורה מכובדת. דומה כי דברים אלו מדברים בעד עצמם ומלמדים כי אין מקום להעניק לעותר - אשר לא מצא להיעתר להצעתו האמורה של בית הדין - את הסעדים המבוקשים על-ידו. לבסוף יוער, כי על החלטת בית הדין הרבני מיום 2.7.07 בעניין חיוב העותר בכתובת המשיבה, בחר העותר שלא להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, ובנסיבות אלו ברי כי אין מקום לבחינת הדבר על-ידי בית משפט זה.

           העתירה נדחית, איפוא, על הסף. 

           ניתן היום, כ"ז באדר א' תשס"ח (4.3.08).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il